פסק-דין בתיק ע"א 3219/03

1.   ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בתל אביב-יפו (כב' השופט אשר גולדין, סג"נ) מיום 22.10.03 בת"א 154412/02, אשר קיבל תביעה לתשלום דמי שכירות ופיצויים מוסכמים שהגיש המערער נגד המשיבה מס' 1 (להלן:- " החברה"), אך דחה את התביעה נגד המשיבים 2-3 (להלן:- " המשיבים"). הערעור מכוון לדחיית התביעה נגד המשיבים.

2.       הרקע

(א)    המשיב 2, בועז לוי, הוא מנהל החברה, שהיא חברה פרטית, ומחזיק ב- 70% ממניותיה, והמשיב 3, יעקב לוי, הוא אביו של המשיב 2.

(ב)    על פי חוזה שכירות מיום 1.8.95 (נספח ג' לת/1 - להלן: " החוזה") שכרה החברה מהמערער, חנות הנמצאת ברחוב בן שטח 2 ביפו וידועה כחלק מחלקה 40 בגוש 7017 (להלן:- " החנות"). תקופת השכירות נקבעה ל-6 שנים. 

(ג)      החברה הפסיקהלשלם את דמי השכירות כבר בחודש דצמבר 1998, ובהגיע מועד סיומה של השכירות (31.7.01) לא פינתה את החנות ולא החזירה אותה למערער.

(ד)    המערער הגיש לבית משפט קמא תביעה נגד החברה והמשיבים ונגד נתבע נוסף (המנהל ובעל המניות האחר בחברה - התביעה נגדו נמחקה) ובה עתר לפינוי, לתשלום דמי השכירות שלא שולמו ולתשלום הפיצוי המוסכם בחוזה בגין איחור בפינוי, בסכום של 100$ ליום עד לפינוי בפועל. 

(ה)     עמדת המערער הייתה כי המשיב 2, בתפקידו כמנהל החברה, פעל בחוסר תום לב, מפני שגרם לחברה לא לשלם דמי שכירות במשך 3 שנים ולא לפנות את החנות במועד שעליו הוסכם בחוזה. לכן - כך נטען - יש להרים את המסך ולהטיל עליו חבות אישית. המערער טען בנוסף כי המשיב 3 ערב לכל חובותיה של החברה, על פי שטר חוב שחתם עליו.

המשיבים הכחישו את טענת המערער בדבר אי תשלום דמי השכירות, ובנוסף, העלו טענות קיזוז.  המשיב 2 טען שאין בסיס להרמת המסך והמשיב מס' 3 טען ששטר החוב לא ניתן בקשר עם החוזה אלא בעבור חוזה אחר שקדם לו.  

(ו)      ביום 29.12.02 פינתה החברה את החנות והחזירה אותה למערער והתביעה צומצמה לסעדים הכספיים בלבד. 

(ז)     נוסיף כי לתביעה שהייתה לפני בית משפט קמא קדמה תביעה אחרת שהגיש המערער נגד החברה בלבד עוד ביום 29.11.98. באותה תביעה עתר המערער לפינוי החברה ולתשלום סך 5,240ש"ח (ת"א [שלום ת"א] 116710/98). תביעה זו נדחתה. 

3.  פסק דינו של בית משפט קמא

(א)    בית המשפט קיבל את התביעה נגד החברה וקבע שאכן הוכח שהחברה לא שילמה דמי שכירות למערער החל מחודש דצמבר 98.

(ב)    אשר לפיצוי המוסכם בגין אי פינוי החנות בתום תקופת השכירות (ביום 31.7.01), קבע בית המשפט שהחנות לא פונתה אלא ביום 29.12.02 ובגין תקופה זו, לרבות פרק הזמן שמעבר ליום הגשת התביעה, מגיע למערער פיצוי, כפי שנקבע בחוזה (ס' 13[א] הימנו) דהיינו 100 דולר לכל יום של איחור. סכום הפיצוי עד ליום הגשת התביעה הועמד על 38,807$ (כולל ריבית) שהם 175,215 ש"ח. סכום הפיצוי לתקופה שמיום הגשת התביעה עד ליום הפינוי הועמד על 34,100$ שהם 163,373ש"ח נכון ליום הפינוי.

(ג)      בית המשפט דחה את טענות הקיזוז שהעלו המשיבים.

(ד)    בעניין התביעה נגד המשיב 3, קבע בית המשפט כדלקמן:

"במקרה דנן, אין [המערער] מבקש את ביצוע השטר, אלא טוען כי מתוקף השטר התחייב [המשיב 3] לערוב לכל חובותיה של החברה. השטר המדובר הינו שטר חוב אשר [המשיב 3] חתום עליו כערב לתשלומיו, אך לא ברור כלל באיזה הקשר נעשה השטר. אף אם הייתי קובע כי השטר נעשה בהקשר להסכם השכירות האחרון, ולא רק בהקשר להסכמים קודמים, הרי שמתוקף השטר [המשיב 3] ערב אך ורק לתשלום השטר עם ביצועו, ואינו ערב לחובותיה של [החברה] במסגרת תביעה חוזית עקב חוזה השכירות אשר אינו מזכיר את [המשיב 3] אף במילה אחת" (עמ' 8 שורות 19-26).

לפיכך, הגיע בית המשפט למסקנה כי דין התביעה נגד המשיב 3 להידחות.

(ה)    בית המשפט בחן גם את טענת המערער כי יש להרים את המסך ולהטיל על המשיב 2 חבות אישית. לאחר בחינת סעיפים 6 ו-54 לחוק החברות, תשנ"ט-1999 (להלן:- " חוק החברות") וההלכה הפסוקה, הגיע בית המשפט למסקנה שלא הוכח כי לחברה היו קשיים לפרוע את חובותיה, או כי נעשה שימוש באישיותה המשפטית הנפרדת של החברה באופן מכוון או כדי להונות או כדי לקפח את המערער, וגם לא הוכח כי מדובר במקרה חריג ובנסיבות מיוחדות המצדיקות הרמת מסך. לפיכך דחה בית המשפט גם את התביעה נגד המשיב 2.

4.       הערעור

(א)    המערער טוען כי בית המשפט שגה שלא נעתר לעתירה להרמת מסך ההתאגדות.

לטענת המערער, הוכח שהמשיב 2, בתפקידו כמנהל החברה, ידע כי המשיבה אינה משלמת שכר דירה, אך מחזיקה בפועל ומשתמשת בחנות, וידע כי תמה תקופת השכירות ולמרות זאת גרם לחברה להמשיך להחזיק ולהשתמש בחנות ללא תשלום דמי שכירות.

עמדת המערער היא, כי נוכח העובדה שהמשיב 2 הוא " הרוח החיה" מאחורי החברה וכי הוא " התנהג במרמה" וניהל את החברה בדרך האמורה " בחוסר תום לב" ומתוך כוונה להתחמק מתשלום דמי שכירות, יש להרים את מסך ההתאגדות ולחייב את המשיב 2 באופן אישי.